ניסים מופיע שוב

כל כמה שבועות הוא בא אליי החלום הזה, כאילו אני עובד אצלו ולא הוא אצלי. אני

כבר לא אמור להיות מופתע שהוא בא, ובכל זאת אני נחרד ומבויש כל פעם מחדש.

בכל פעם אני מצליח להעיר את עצמי ולגרשו ממני, רק כדי לשמוע אותו לועג לי כאשר

הוא נמוג: "אתה יודע שאנחנו אומרים להתראות ולא שלום". אני יודע.

בחלומי אני עירום ועריה. גבר מבוגר הולך ברחובה של עיר וצנעתו גלויה וכולם צופים

בו ומגחכים. אני לא יודע להסביר, או שאיני זוכר, איך הגעתי למצב הזה, אבל אני די

בטוח שכאשר נכנסתי אליו חשבתי שזה בסדר גמור וכך כולם עושים ורק לאחר מכן,

אם כי קרוב מאוד לתחילת החלום, אני מבין את גודל הבושה. החלום שלי חי ומתבגר

אתי. כאשר התחלתי לחלום אותו, לפני עשרות שנים, היה גופי העירום שבחלום מתוח

ומוצק ואילו היום הוא שמוט ורפוס כאקורדיאון, כמותי. פעם ברחתי מן הכלב הרודף

אחריי ומאיים לנגוס את זכרותי אל בניין סמוך, רק כדי לגלות שזהו בית הספר היסודי

של בנותיי הקטנות, ואני נקלע שם לחצר, בהפסקה, מוקף זאטוטים המשחקים

בקלאס וכדור וכולם לועגים לי ומצביעים עליי באצבע. היום כאשר בנותיי בגרו ועזבו

את הבית אני מוצא עצמי בורח אל הוואדי הסמוך, מתחבא בין השיחים ומבקש הצלה.

פעם היה ניסים מגיע להציל אותי וכבר הרבה שנים אינו מופיע.

ניסים היה חברי הטוב מהצבא. כאשר שירתנו ביחד כצוערים בקורס קצינים נשלחנו

לשמור על איזה ימ"ח מבודד ושכחו אותנו שמה. התקשרנו לשאול מתי באים להחזיר

אותנו ומהבסיס ענו שעכשיו שבת ואין מתירים נסיעות מנהלתיות ביום קדוש כזה, אבל

מצד שני – כך הוזהרנו – עלינו להתייצב כמו כולם ברחבה מיד במוצאי בשבת למסדר

יציאה לאימון המסכם שיחל מחר. התשובה הזו נשמעה לנו אז פחות מוזרה מכפי

שהיא נשמעת היום. ההליכה במדבר לכיוון המשוער של הבסיס היתה נעימה לנו

מאוד, כמו טיול שנתי לא קרוא. הפריחה במדבר היתה מרהיבה לאחר חורף גשום

באופן חריג ואנחנו היינו שני חברים טובים שנהנים מתחושת החופש של צוערים

שעדיין אינם קצינים ויכולים להרשות לעצמם. כאשר עברנו ליד גב מים עמוק לא

היססנו לרגע, פשטנו את בגדינו ונכנסנו לרחוץ בו ערומים. אני יצאתי ראשון מן המים

כיוון שראיתי בזווית עיני נערים בדואים עוברים וגונבים את אחד מזוגות המדים

שהשארנו בחוץ, עם התחתונים והכל. כאשר יצאתי מן המים דווקא נרגעתי, כי לרווחתי

הגדולה גיליתי שהם לא מצאו את מחבוא הנשקים, או שבחרו שלא להסתכן בגניבתם .

העליתי על עצמי במהירו ת את זוג המדים הנותר ויצאתי בריצה אחריהם. כאשר ראיתי

אותם, נסוגים בריצה בצידו השני של עמק גדול. צעקתי לעברם "צלאח א-דין...צלאח

א דין", על שמו של גיבור קרב הערבים נגד הצלבנים שלמדנו באותם ימים בקורס, אבל

הם לא עצרו, אלא תוך כדי ריצה הסתובבו, וככל שראיתי ממרחק רב הניפו לעברי

אצבע משולשת. אחר כך המשיכו בריצה עם שללם אל הוואדי מחוץ לשדה הראייה

שלי. וזהו.

חזרתי לגב המים ומצאתי את נסים עומד עירום לידו ועל פניו ארשת של תמיהה. "הם

גנבו לך את המדים", אמרתי לו.

ניסים לא שפט אותי על כך. הוא לא רטן ולא כעס בכל הדרך לבסיס כשהלך ואין כסות

לגופו למעט נעליו והנשק שאותו עטה בהצלב. הוא לא נטר לי טינה כאשר סיור הרס"ר

בדרך ההיקפית עצר אותנו והעמיס אותנו לאחורי הטנדר, שם כיסו אותו בברזנט. הוא

לא דיבר עליי דבר כאשר העלו אותו למשפט עוד באותו הערב. הוא לא האשים אותי

אז וגם לא כל השנים שלאחר מכן על שהדיחו אותו מקורס הקצינים. אני דווקא הפצרתי

בו לחזור למחזור הבא של הקורס ולהצטרף אליי ליחידה, אפילו הבטחתי להשתדל

בשבילו, אבל הוא רק משך בכתפיו ואמר שזה לא מעניין אותו "שלא יעשו לי טובות",

ענה לי, "וחוץ מזה גם אם אני אחזור יגידו תמיד שזה הצוער שהלך עירום בבסיס".

כשנה אחרי שהשתחררתי בא לי החלום בפעם הראשונה, ותמיד בשלב כלשהוא היה

מופיע נסים בינות האנשים הרבים שצפו בי והצביעו עליי באצבע, מחייך אליי ומציע לי

את בגדיו. אבל נסים נפטר ממחלה קשה לפני עשרים שנה וכבר הרבה שנים אינו

מופיע להצלתי. היום אני נאלץ לחפש איזה סמרטוט על חבל כביסה או לברוח ממסתור

של חדר מדרגות אל מקלט נטוש, או סתם לרוץ לביתי בין האנשים הבוהים בי עד שאני

מצליח להעיר את עצמי מהסיוט. נסים אולי ויתר עליי, אבל אני מעולם לא ויתרתי עליו,

בכל חלום אני מחפש אותו בקהל, לפעמים מדמה אותו למישהו שאיננו, מייחל שיציל

מן הבושה, אבל הוא לא מגיע.

מי היה מאמין שעברו כבר ארבעים שנה מאז סיימתי את קורס הקצינים, ומי יכול לזכור.

מסתבר שמישהו זכר ולא רק זכר, אפילו שלח הזמנה לכנס, שהתייצבתי אליו בשמחה,

כי בגילי נאחזים בכל דבר שמזכיר את ימי התפארה של הנעורים. לאכזבתי לא פגשתי

שם איש שאני זוכר, ואיש שאני זוכר לא פגש אותי, למעט אחד, נמוך ושמנמן שאמר

שקוראים לו חיים. הוא טפח על כתפי והתברר שלא אותי הוא מבקש. "איפה נסים?",

שאל. כשסיפרתי לו את החדשות העצובות התקדרו פניו. "כמה חבל", אמר, "איזה

גבר הוא היה. ואיך הוא הציל אותך באותו יום". "על מה אתה מדבר?" שאלתי.

"כשבאתם ברגל לבסיס", ענה חיים, "והוא היה ערום וסיפר לכולם שהוא נתן לך את

המדים שלו כי הוא ידע שלך זה היה חשוב כל כך ולו ממילא לא היה אכפת שידיחו

אותו".

תמיד פחדתי מהחלום אבל באותו לילה זימנתי אותו והו א הגיע. חיפשתי את נסים

בינות הקהל כדי להגיד לו תודה ואכן, אחרי עשרות שנים, ניסים הופיע שוב, אבל לא

חייך אליי ולא הציע לי את בגדיו, אלא להיפך, הסתתר ממני וברח. רדפתי אחריו כי

רציתי להגיד לו שלא יכעס עליי ושאני לא כועס עליו ושעברו הרבה שנים ושאני

מתגעגע ומצטער, אבל בכל פעם שדימיתי למצוא אותו, נעלם שוב בין האנשים

המלגלגים וכשהופיע שוב, נדמה לרוח הרפאים שהינו. "זה סיוט", צעקתי לעברו

והערתי את עצמי, וכיוון שלא הצלחתי לחזור לישון קמתי מן המיטה וגיששתי בחשיכה

הגמורה אל ארון הבגדים כדי להתלבש. נטלתי מן המדף ולבשתי את הבגדים

הראשונים שידי נאחזה בהם, בלי לדעת מה הם. רק כאשר הדלקתי את האור והבטתי

במראה, ראיתי שאני לובש את זוג מדי ה- ב' הישנים שנשארו אצלי מן השירות הצבאי.