הסכם בין יורשים לעתיד במושב - עתיד בטוח לנחלה שלכם

הבן הממשיך, לא עוד ממשיך... והרי החדשות שכבר אינן כל כך חדשות: מוסד "הבן הממשיך", שהסעיר את חיי המושבים והעיב עליהם במשך עשרות בשנים, נופח את נשימותיו האחרונות. כזכור, ה"בן הממשיך" הוא הבן (או הבת) שבנה את ביתו בנחלת ההורים, עיבד את המשק החקלאי וקיבל על עצמו את פרנסת ההורים לעת זקנתם. מנגד, התחייבו ההורים בהתחייבות בלתי חוזרת, כי ה"בן הממשיך", הוא ורק הוא (או היא) יהיה זה שיקבל את הזכויות בנחלה לאחר לכתם.

הסכם בין יורשים לעתיד: הפתרון החדש, ההוגן והפרקטי לחלוקת נחלה

במאמר זה אני מבקש להציע פתרון שיש בו חלופה, גם אם חלקית ולא מושלמת, למוסד "הבן הממשיך". הצעתי היא לשקול עריכת הסכם בין יורשים לעתיד בדבר חלוקת עזבון. הסכם כזה יאפשר לכם, בני המשפחה, להסדיר את חלוקת הנחלה מראש, למנוע סכסוכים עתידיים ולקבל החלטות מושכלות לגבי עתיד הנחלה.

סקירה קצרה של מוסד בן הממשיך 

שתי נורמות משפטיות עיגנו את מעמדו של הבן הממשיך. הנורמה האחת, הייתה תקנות האגודות השיתופיות (חברות), המאפשרת לקבל את הבן הממשיך לחברות באגודה, כחריג לכלל לפיו רק בעלי זכויות בנחלות יהיו חברים. הנורמה השנייה, החשובה הרבה יותר, היתה חוזי החכירה בין האגודה השיתופית למושב ולסוכנות היהודית, בהם נקבע כי המשק החקלאי אינו חלק מן העזבון, ולכן אחרי פטירת בעליו הוא לא יעבור ליורשים ע"פ צוואה או דין, אלא לבן הממשיך שנקבע בחיי ההורים ונרשם בספרי המוסדות. התוצאה היתה, שהבן הממשיך אף לא היה צריך לפצות את אחיו עבור חלקם בירושה, שכן קיבל את זכויותיו מכוח התחייבותם של הוריו ולא כיורש. העובדה שהזכות נקבעה בהתחייבות בלתי חוזרת ולא בצוואה הינה בעלת חשיבות רבה. צוואה ניתנת תמיד לשינוי ואילו מהתחייבותם הבלתי חוזרת לא יכולים היו ההורים לחזור, אלא בנסיבות קיצוניות וחריגות מאוד. אין פלא אפוא שמוסד הבן הממשיך היה מקור לא אכזב לסכסוכים בין הורים לבנים ואחר כך לסכסוכי ירושה בין הבן הממשיך לאחיו.

האבולוציה של הנחלה, מחקלאות לנדל"ן

אבל הזמנים משתנים. עם ירידת קרנה של החקלאות כמקור פרנסה פחתה מאוד גם הצדקתו של מוסד "הבן הממשיך". כאשר הבן אינו נדרש לעבוד במשק החקלאי ולפרנס את הוריו, וכאשר הנחלה היא בעיקר נדל"ן, ואפילו יקר מאוד, אין היגיון בכך שבן אחד יזכה בכל המשק ואפילו לא יצטרך לפצות את אחיו. ואכן, חוזי החכירה החדשים, הדו צדדיים, שנחתמים בין מושבים לרמ"י מתחילת שנות ה-2000, כבר אינם כוללים את ההוראה המעגנת את זכותו של בן ממשיך, והמשמעות היא, שמתאריך חתימתם של הסכמים אלה ואילך, אין תוקף להתחייבות בלתי חוזרת המבטיחה את זכותו של בן אחד בלבד, ולא ניתן למנות בנים ממשיכים "חדשים" (שגם אם ימונו, יידרשו לפצות את אחיהם). אם לא די בכך, גם מעמדם של בנים ממשיכים שהוכרו לפני החוזים החדשים בסכנה, כיון שנהלי רמ"י לעניין עיגון זכויות המתיישבים בקרקע, מתנות כל מהלך של רכישת בעלות או חכירה, בהסרה מוקדמת של זכויות צד שלישי בנחלה, לרבות זכויות בן ממשיך.

אז מה בעצם הבעיה ואיך היא ניתנת לפתרון באמצעות הסכם בין יורשים?

לכאורה אלו התפתחויות חיוביות, שמסייעות להיפטר מהסדר שאבד עליו הכלח ולהפחית סכסוכים משפחתיים, אבל בכל זאת – הן מותירות חלל וקושי. כי מה יעשו כעת הורים שרוצים לאפשר לבנם לבנות את ביתו בנחלה ולגור לידם, ומה יעשה הבן, שיחשוש לקבל על עצמו התחייבות כזו, כאשר הוא יודע שהבנייה תיעשה על קרקע שאין לו זכויות בה. וכי מדוע שייקח סיכון כזה, כאשר אין לו ביטחון שיקבל את הזכויות ביום מן הימים. העברת הזכויות בנחלה בחיים תיתקל בצדק בהתנגדותם של האחים האחרים ותהיה כרוכה במיסוי; פיצול הנחלה הוא עסק יקר מאוד וממילא לא תמיד יש לו היתכנות תכנונית וביורוקרטית. צוואה גם היא אינה תשובה. צוואה ניתן לתמיד לשנות, והבן אינו יכול או רשאי להסתמך עליה.

הפתרון שיש בו חלופה, גם אם חלקית ולא מושלמת, למוסד "הבן הממשיך", הוא עריכת "הסכם בין יורשים לעתיד בדבר חלוקת עזבון". הנושא קצת מורכב, ננסה להסבירו ולפשטו ככל הניתן.

הכלל הוא ש"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים" (סעיף 8א לחוק הירושה), אבל כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, פירש ביהמ"ש העליון שהאיסור הנ"ל חל על ויתור מצד המוריש או על הסכם שהמוריש הוא צד לו, ולא על ויתורים או הסכמים בין יורשים לעתיד לבין עצמם (ע"א 682/74 אברהם יקותיאלי נ' ברגמן), כגון הסכם בין יורשים. הסכמים כאלה, שאינם כובלים את המוריש ואינם מונעים ממנו לפעול בנכסיו או לשנות מצוואתו, הם חוקיים ומותרים.

זה עשוי להרגיש קצת לא נעים להתקשר בהסכם בין יורשים, שנושאו ירושה עתידית, כאשר המוריש עודנו בחיים, אבל אם הדברים נעשים בצורה שקופה וגלויה אפשר להתגבר על אי הנעימות ולעתים קרובות זהו הפתרון המשפטי הנכון והמתאים למצבים מורכבים. טלו מצב שההורים מבקשים לאפשר לאחד מן הילדים לבנות בנחלה או אפילו לפצל את הנחלה לטובתו. הילדים האחרים מתנגדים, משום שהם חוששים כי זכויות הירושה העתידיות שלהם ייפגעו. גם אם ההורים יתחייבו לעשות צוואה שתאזן בין הזכויות, זו תהיה התחייבות חלשה שלא תמנע מהם לשנות את צוואתם בעתיד (סעיף 8, זוכרים?) ולכן לא תפיג את החששות וההתנגדות.

הסכם בין יורשים: חזק יותר מצוואה, פשוט יותר מפיצול נחלה

הסכם בין יורשים לעתיד בדבר חלוקת העיזבון הצפוי ביניהם הוא חזק יותר מצוואה. הוא אינו ניתן לחזרה או שינוי, במיוחד אם נכללת בו תמורה, כמו הסכמה של האחים לכך שאחד מהם יבנה בנחלה או יזכה בחלק ממנה בחיי ההורים. הסכם בין יורשים הוא פשוט יחסית לעשייה ואינו דורש דיווח או מיסוי. ציפייה של אדם לרשת, גם אם היא לגיטימית וטבעית, איננה זכות במקרקעין והסכם כזה אינו יוצר לכן בפני עצמו חבות במס.

הסכם בין יורשים אינו מגביל את כוחם של ההורים לקבוע בדבר דרכי ירושתם, ובכל זאת  - במובן מסוים הוא גובר עליהן. כל קביעה בצוואת ההורים תהיה כפופה – ביחסים שבין האחים לבין עצמם – להוראות ההסכם.

הכל מותנה כמובן בכך שהצדדים להסכם, או לפחות אחד מהם, יוכרו בסופו של יום כיורשים. אם ההורים יבחרו לזכות מישהו אחר, ההסכם לא יועיל. מכאן חולשתו של ההסכם, שאינו נותן ודאות מוחלטת, אבל סיטואציה שבה הורים בוחרים לנשל את כל ילדיהם היא חריגה ונדירה מאוד. במצב הדברים הרגיל, וכאשר הילדים יכולים להגיע להסכמות, כדאי מאוד לשקול עריכת הסכם כזה שכמו שתיארתי למעלה יש בכוחו לשחרר חסמים ולייצר הזדמנויות גם בחיי ההורים.

רוצים לדעת אם הסכם ירושה עתידית מתאים לכם?

צרו קשר, נחזור אליכם ונעבד את כל המידע שאתם צריכים כדי לקבל החלטה מושכלת.