שבעה

מצרפת באתי! ולא שהייתי חייב לבוא. לא שדוד התקשר אליי חס וחלילה. וזה לא שראשל באה לשבעה של ז'ורז'ט לפני 5 שנים. מצידם שאני לא אבוא בכלל. מזל שהבן שלהם זכר שיש איזה דוד בפריז והוא התקשר לרב איפרגן, שסיפר לאשתו, שמסתפרת אצל קלודט מהרובע ה-14, שהבן שלה ז'אן פייר עובד בשוק הדגים אצל אוגוסטין, אבא של אנרי שמשחק אתי בקלפים. אז אנרי אמר לי, והוא בכלל לא ידע שזה אני. וככה ידעתי. ובגלל זה הגעתי רק ביום האחרון וגם זה בקושי.

וזה לא שמישהו חיכה לי בשדה התעופה או שדוד שלח מישהו להביא אותי. רכבת הייתי צריך לקחת! ובישראל אף אחד לא קם ליהודי זקן, אפילו שכולם רואים שהוא בא במיוחד מצרפת בשביל שאחותו מתה, לפי זה שהוא לובש חליפה וכובע.

ולא שדוד הזמין אותי לשבת לידו, ולא שאמר לילדים שלו תכירו הנה דוד פליקס אח של אמא מצרפת. אפילו אוכל כמעט לא היה כי זה היום האחרון וגם שלא אכלתי כל הטיסה כי לא האמנתי להם שזה כשר וגם פה אני לא מאמין. אז סתם ישבתי בצד ושתיתי מים מהברז בכוס שהבאתי איתי. בדיוק כמו בחתונה ההיא של ראשל לפני חמישים שנה ששמו אותנו בצד, וז'ורז'ט צדקה אז שאמרה שאין לאנשים האלה קולטור והם לא יודעים מה זה כבוד של אח והם כמו חיות ושום דבר לא אכפת להם. ובדיוק כמו בחתונה ההיא של ראשל גם עכשיו דיברו על הכל חוץ ממה שצריך. על כמה קנו את המכונית דיברו! בשבעה של ראשל דיברו על המכונית, ולשבעה של ז'ורז'ט בכלל לא באו. אז בגלל שישבתי ולא דיברתי עם אף אחד ושמעתי את מה שהם מדברים, ובגלל שכל הזמן אנשים באו והלכו, אז ספרתי בראש ומיד כשהיה מניין קמתי ואמרתי קדיש של מנחה כמו שיהודים צריכים לעשות, ומיד כולם קמו ושמו מפית או יד על הראש ואמרו אמן. ובגלל שאמרו אמן איך שנגמר סיפרתי להם דבר תורה, את הגמרא על רבי שמעון שהיה גר מתחת לעץ החרוב שגדל בנס מעל קבר של צדיקה וחי חיים ארוכים וטובים כי זכותה הגנה עליו, מה שמספרים אצלנו כשמתה אשה מבוגרת, ואמרתי להם שרבי בניטה בעצמו אמר את הסיפור הזה בשבעה של ז'ורז'ט, כדי שיידעו מה הפסידו, וככה הם הבינו לבד ולא הייתי צריך להגיד איזה צדיקה ז'ורז'ט היתה, אבל כן אמרתי שראשל היתה צדיקה, כי היינו ילדים ביחד במרקש והיא היתה אחותי הגדולה.

בגלל שלא דרשו איתי ולא שאלו אותי כלום על דבר התורה אמרתי להם עכשיו נקרא קצת תהילים לעילוי נשמת המתות ומזל שהבאתי איתי כי להם בכלל לא היה וגם לא הייתי צריך להביא כי אני מכיר את מזמור מט' בעל פה, אבל הם לא אמרו את התהילים אתי ולא חזרו אחריי אלא רק הסתכלו עליי כמו עמי ארצות וחיכו שאני אגמור. אז באמת גמרתי והמשכתי מיד ושרתי להם את "בשבח אדון הרחמים", במרוקאית, לפי הניגון שהחזן חיים ביטון היה שר 30 שנה בבית הכנסת דון אברבנאל ברו-דה לה רוקט ברובע ה-11. ואם היו באים קצת לבית כנסת היו מכירים ולא היו מדברים ומפריעים. בגלל שהפריעו נזכרתי כמה יפה היה ביטון שר גם את הפיוט "שער הסליחות" וכמה ז'ורז'ט אהבה איך שהיה שר, ופעם אפילו שהיתה חולה אמרה לי בוא נלך בכל זאת לבית כנסת שלא נפסיד את שער הסליחות. ואני דווקא אמרתי לה ז'ורז'ט את צריכה להישאר במיטה אבל היא התעקשה והתלבשה בשמלה שלה של השבת ושמה את כל הקרמים על הפנים כדי שלא יראו כמה היא חולה ובאמת הייתה יפה כמו תמיד ולא ראו ואחרי שבועיים היא מתה. ומה אני אשם שאת הפיוט הזה צריך לשיר בקול גדול, בזעקה ממש, אחרת שערי שמיים לא ייפתחו, וידוע שמי שלא זועק לא ישמעו לו ומי שמפריע לזעקה השער יינעל בפניו.  לכן שרתי בקול חזק ואולי גם בכיתי וכשהבן משך לי בשרוול ואמר לי "דוד פליקס די. דוד פליקס מספיק", אני עצמתי עיניים והמשכתי לשיר ובכלל לא שמעתי אותו, כי הוא לא מחליט עליי ואני אף פעם לא פגשתי אותו למרות שהוא הבן של ראשל אחותי הגדולה והוא כבר עוד מעט בן 50. אולי אם ראשל היתה באה ואומרת לי להפסיק הייתי שומע לה, שהיינו ילדים ביחד במרקש והיא היתה אחותי הגדולה וזה היינו רק שנינו. אבל ראשל לא באה ולא משכה לי בשרוול ולא אמרה לי מספיק פליקס ולא אמרה לי תודה פליקס על זה שבאת לשבעה אפילו שאנחנו לא באנו ולא שלחנו טלגראמה כשז'ורז'ט מתה. וראשל ידעה בדיוק למה לא התקשרתי להגיד לה שז'ורז'ט שלי מתה ובכל זאת היא לא באה. ואפילו עכשיו היא לא אומרת שהיא עצובה בצערי או משהו כזה בגלל שהיא בעצמה מתה.